לפני כחצי שנה, הילדה שלי (6.5 דאז) ביקשה ממני לקנות לה ממתק בחנות. נכנסנו, העין הקטנה שלה קלטה ממתק גדול, את הדבר *הכי* צבעוניי שהיה שם, מרמלדה יפיפייה ומצופה סוכר. יאמיי....
היא ביקשה לקנות אותה, נאנחתי בפנים ( בכל זאת ערימת סוכר), בסוף, היא עשתה את דרכה ליד שלה.
באוטו קאיה פותחת בשקיקה וקולות התרגשות את העטיפה טועמת כמה ביסים ו.....פרצוף לא מרוצה
אני :"קאיה מה קורה?" קאיה: "אמא, זה...לא ממש טעים לי" ונותנת עוד ביס... אני: "קאיה, למה את ממשיכה לאכול את זה אם לא טעים לך? קאיה: "כי זה לא כל כך נורא"
באותו הרגע נתתי לילדה שלי ולי את אחד השיעורים החשובים בחיינו:
" אהובה, למה לך לא להנות מהאוכל שלך? אל תבזבזי הזמן שלך על "בערך" טעים", בואי נעצור בתחנה הבאה ואקנה לך ממתק חדש ומדהים" קאיה בהתלהבות: "כןןןןןןןן".
חצי שנה קדימה, אני בסיטואציה אינטימית עם גבר שלכאורה מקסים, רופא, נראה טוב, יש לו מגע נעים . השיחה הפנימית בתוכי מתנהלת כך:
ראש: "יו איזה כיף, הוא הגיע עד אליי למדבר, והוא בעניין, כזה מתוק, ננסה" נרתיק: "תראי אני רטובה, אבל משהו לא נראה לי" לב: "אהובה, הוא לא 100% איתך" ראש: "מה אכפ'ת לך, תנסי, כמו פעם" נרתיק: ננעלת לגמרי, "לא תכריחי אותי"
באותו הרגע, עצרתי, אמרתי לו, בעדינות, שאני מתכנסת פנימה ולא רוצה כרגע יותר מגע ( אפילו שהיינו כבר סופר בעניינים). אומרת לו תודה והולכת לישון. בבוקר הוא בורח הביתה ללא שיחה או אפילו קפה.
הוא הלך, אמרתי תודה לעצמי שאני שומרת עליי. שמתי תפילה וקריאה למלך המתוק הבא, שתהייה לו מרמלדה עשירה טעימה וסופר שווה עבורי, כזו שארצה לאכול ממנה עוד ועוד ועוד...
חבל לבזבז את הזמן על "בערך" רק מהחשש שלא יהיה יותר טוב מהמרמלדה הצבעונית שעטופה כל כך יפה.
יש עוד מרמלדות בעולם, וממתקים שעשויים בדיוק עבורך.
וכמו בשיר: "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"
אני מתכוונת לכן! כן לעצמך!
כן לאהבה עצמית, כן לתחושת ערך פנימי כן לתחושת בטחון, כן לכל הפאר וההדר שאנחנו.
100% ממתק אלוהי!
אני בטוחה שכל אחת מאיתנו אכלה מרמלדה פחות טובה, והמשיכה לאכול אותה, אפילו אם לא היה לה טעים כל כך... אבל כן אפשר אחרת! אפשר לבחור *בך* קודם במקום להתרכז באדון "לא נעים לי"
כי כל פעם שאת אומרת " לא" את אומרת "כן" לעצמך ושמה בתוך הגוף שלך עוד ועוד ועוד אהבה!
מוגש במתיקות לכל ממתקיות העולם
לנה